נכוון את האנטנות ונצא ממצרים
(גרסה מקוצרת, מתורגמת ומעודכנת של "להעניש אי אפשר לרחם")
משנה לשנה, באותה תקופה, מתרחשים אירועים דומים מאוד. זה אינו מקרה. מחזוריות קיימת לא רק בטבע, אלא גם בחברה האנושית. באביב, בחודשים מרץ–אפריל, כאשר הטבע מתעורר לחיים, מתעוררת יחד איתו גם המציאות הפנימית של האדם — ואז בדיוק מתגלה מהותו.
כל משבר — בין אם מגפה, מלחמה או כל טלטלה חברתית אחרת — אינו יוצר באדם דבר חדש, אלא רק חושף את מה שכבר קיים בו. אצל חלק מתעוררים פחדים, תוקפנות, האשמות וחיפוש אויבים. אחרים, לעומת זאת, מוצאים בתוכם את הכוח לעזור, לתמוך, ליצור ולהתאחד.
ולכן תקופת הפסח איננה רק זיכרון היסטורי של יציאת מצרים. זהו תהליך פנימי, טרנספורמטיבי, שחוזר על עצמו מדי שנה. ולא רק עבור היהודים ולא רק בישראל. לא במקרה באותה תקופה חלים גם הרמדאן וחג הפסחא. זהו זמן אחד לכל האנושות — זמן של בדיקה, בחירה ושינוי.
פסח הוא רגע שבו נשאלת לאדם שאלה ישירה: האם אתה חי בתודעה צרה, ב"מצרים" של הפחדים, ההרגלים והעיוותים שלך — או שאתה מוכן לצאת לחירות?
תהליך זה מבוסס על עיקרון חשוב:
העולם נברא בעשרה מאמרות — דרך גילוי הדרגתי של החומר ובמקביל הסתרה של המקור.
ולאחר מכן, בסיפור יציאת מצרים, מופיעות עשר המכות — כתהליך הפוך, המגלה את מה שהיה מוסתר. אין אלה עונשים, אלא שלבים של התעוררות. לא רק ולא בעיקר עבור "האויבים", אלא עבור האדם עצמו.
העולם נברא בעשרה מאמרות והוא ממשיך להיברא כל הזמן, ואנו עדים לבריאה הזו. אך אנו חיים בתקופה של "הסתר פנים", ולכן לא תמיד מבחינים בכך: כשם שיש כוחות אלוקיים, כך יש גם כוחות של טומאה, המנסים להוליך אותנו בדרך שגויה ולצייד אותנו בכלים שגויים. ואין אלה כוחות "חיצוניים" שקל להתגונן מפניהם. אלה כוחות המשתמשים במשאבים שלנו, במחשבות שלנו ובמצבים שלנו — נאחזים במה שנקרא ביהדות "יצר הרע".
ולכן הסיפור על עשר מכות מצרים אינו סיפור על כך שהטובים ניצחו את הרעים ו"נרים כוסית על כך". זהו סיפור על כך שהיסוד הטוב, האלוקי שבתוכנו צריך לגבור על היצר הרע שבתוכנו — ויחד איתו גם על כוחות הטומאה.
זוכרים כיצד כינה ה' את בני ישראל כאשר לא שמעו בקולו?
עַם קְשֵׁה־עֹרֶף.
למה? כי דווקא שם, בעורף — נמצא אצלנו "פרעה".
המילה פרעה מורכבת מהאותיות פ', ר', ע', ה'— ומן אותן אותיות מורכבת גם המילה העורף.
חכמי התורה אומרים:
האדם פונה אל המקום שאליו מופנה פניו,
והעורף "מביט" לכיוון ההפוך לחלוטין.
ולכן אחת המטרות הרוחניות שלנו —להסתובב עם הפנים אל הקב"ה.
כן, פרעה אינו רק דמות היסטורית או אליל שחי במצרים של תקופת היציאה. זהו אותו חלק באישיות שלנו, שמתקשה ומתאבן כאשר עוברות דרכו אנרגיות מיוחדות הקשורות לטרנספורמציה של האדם בתקופה זו.
למה קשורות האנרגיות הללו?
- להשגת חירות אמיתית.
- להתגברות על תחושת ניכור ודחייה.
- להשתחררות מתודעת הקורבן והסבל, והשגת תודעה אלוקית.
עשר המכות הן אותן "פריצות דרך" שעלינו לבצע כדי לפנות נתיב לאנרגיות הללו.
פרעה בסיפור הזה אינו רק דמות היסטורית. זהו חלק פנימי באישיות. אותו חלק עקשן, שנאחז בשליטה, מכחיש את המקור ואומר: "אני יוצר הכול". זהו החלק שאינו רוצה להסתובב אל המציאות ונשאר עם העורף אל האמת.
ולכן מודגש הדימוי של העורף והצוואר — "קְשֵׁה־עֹרֶף". האדם כאילו אינו מסוגל להסתובב. והדבר מורגש גם בגוף: במתח וכאבים בעורף, בלחץ דם גבוה, במיגרנות, בדלקות עיניים, ובאלרגיות.
אבל הכלי המרכזי שדרכו האדם יכול לצאת מהמצב הזה — הוא היכולת שלו לקלוט ולהעביר את מה שנקלט. כלומר, האדם אינו רק גוף ושכל. הוא מערכת תפיסה וקליטה — אנטנה.
יציאת מצרים התרחשה על רקע כך שבני ישראל, שקיבלו משימות מסוימות מה', עם הזמן התרפו והתבוללו במצרים — ומבלי ששמו לב מצאו את עצמם בעבדות ופנו אל המקור בורא העולם) עם העורף.
וכדי להוציא את עם ישראל מן "הרחם" של מצרים, שהפכה לצרה וכמעט קטלנית, עשה הבורא את אותם עשרת המאמרות — רק בסדר הפוך. מהסתרה מוחלטת כמעט — אל גילוי כמעט מלא של הפנים.
אם כן, נבחן את עשר המכות ואת המקבילות שלהן לעשרת המאמרות, הנאמרים כביכול הפוך — מהסתר פנים אל גילוי.
מכה ראשונה — מכת דם
מאמר עשירי:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר־בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה אֶת־כָּל יֶרֶק עֵשֶׂב לְאָכְלָה" (בראשית א', כ"ט) — יום שישי.
ה' שולח את משה אל פרעה ואומר לו:
"הִנֵּה הוּא יֹצֵא הַמָּיְמָה, וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ… ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר: שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר"
— "וְיַעַבְדֻנִי" — לא אותך, פרעה, אלא את הבורא.
בתגובה פרעה מסרב, ומצרים מוכית במכה הראשונה — מי היאור נהפכים לדם.
שימו לב: פרעה צריך להיתפס דווקא ליד המים, שממנו תתחיל המכה.
המכה הראשונה — הפיכת מים לדם — פוגעת בבסיס החיים והשפע:
המים, כסמל לזמן ולהעברה, נהפכים לדם — כלומר נסגרים בתוך "לקבל לעצמי".
המכה מקבילה למאמר העשירי — יצירת המזון לכל חי, אך דווקא כאן מתרחש העיוות:
האדם מפסיק לראות את המקור ואומר:
"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה",
כמו פרעה האומר: "לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי".
נקודת המפתח — אובדן ההיררכיה והקשר למקור, ומעבר מתודעת שפע לתודעת חוסר וקנאה:
"למה יש לו ולי אין?"
בהקבלה לדיבר:
"לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ… וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" —
כי הדם הוא נפש — החלק הבהמי שבאדם, השואף רק לקחת. ולכן נקודת המפנה כאן היא מעבר מ"לקחת" ל"לתת", והחזרת ההבנה על קיומו של מקור השפע, כדי ש"הדם יחזור להיות מים", ובלעדיה — החיים מתחילים להירקב ולהיהרס מבפנים.
כיצד המכה הראשונה מגינה עלינו מפני אויבים חיצוניים?
המאמר העשירי נאמר ביום האחרון של הבריאה, כאשר נברא האדם הראשון (בריאת האדם).
והמכה הראשונה היא מכת דם. כלומר, אם אָדָם — הוא דם שנברא ו"הוחיה" על ידי הבורא, אז דָּם — הוא מוות ללא הבורא (ללא אל"ף, האות הראשונה בשם "אדני").
אָ־דָם — דָּם
ולכן, ראשית, כל אויב הפוגע במוצאנו האלוקי וסוגד ל"אל הפוך" (הדורש קרבנות דם), יהפוך לעפר ול"דם מת".
ושנית, מאחר שהמאמר העשירי הוא הכרזה על השפע, המכה הראשונה מגינה עלינו מפני חורבן, מפני עבודה סיזיפית ומפני קריסה כלכלית.
מכה שנייה - מכת צפרדעים
פרעה שוב מסרב לשחרר את בני ישראל, ובעקבות זאת כל מצרים מתכסה בצפרדעים, המכסות את הארץ וחודרות לכל הבתים ולחדרי המשכב, אל הפינות הנסתרות והאינטימיות ביותר.
המכה הזאת מקבילה למאמר התשיעי:
מאמר תשיעי:
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם…" (בראשית א', כ"ו)
למה דווקא צפרדעים?
האדם נברא בצלם ובדמות הבורא, והיחס אליו צריך להיות בהתאם. המצרים, לעומת זאת, הורידו את בני ישראל למעמד של יצורים כגון צפרדעים שנגעלים מהם ועבדים.
העולם נברא בסדר ובהיררכיה, והאדם הוא כתר הבריאה האלוקית. המצרים רמסו את הסדר הזה — ושילמו בכאוס מוחלט ובטשטוש גבולות: הצפרדעים נכנסו אפילו לבתים ולחדרי המשכב.
הצפרדעים הן רעש — "קרקור", זרם של האשמות ומידע מעוות, שבו אובד המצפן הפנימי.
מאמר זה מקושר לדיבר על איסור עדות שקר, שכן הבורא אמר:
אני בראתי את רעך בצלמי, כשם שאתה נבראת בצלמי ובדמותי — ולכן אל תעיד עדות שקר על רעך.
זהו גם מה שעלה לאדם וחוה במחיר כבד:
חוה השליכה את האחריות על הנחש, ואדם — השליך את האחריות עליה.
כך נהגו גם בני ישראל בהיותם משועבדים למצרים:
"אני לא אשם!" — כך ענו למשה, שקרא להם לעבוד את ה' ולא לעשות מעשים אסורים ומתועבים — "הם (המצרים) מכריחים אותי! אינני יכול להתנגד!"
אחת הדוגמאות הקשות ביותר לעדות שקר היא האנטישמיות, המתבטאת ברמה יומיומית, פוליטית ורוחנית, בכך שמאשימים את היהודים בפשעים שלא עשו ואינם יכולים לעשות. כך, במשך דורות, הופצו עלילות על כך שהיהודים עוסקים ב"כשפים" — מערבים דם של ילדים נוצרים במצה, שוחטים צפרדעים כדי לזמן רוחות וכדומה (ימי האינקוויזיציה). האשמות בקנוניות סודיות וב"פשעים איומים" — הן דבר שכיח. ומה המטרה? למצוא "אשם", מבלי לקחת אחריות.
אם כן, המצפן הפנימי — יחס של כבוד לאדם שנברא בצלם ובדמות, הפסקת זרם השקר הפנימי והחיצוני, ולקיחת אחריות על המתרחש — זהו המסר של המכה הזו עבורנו.
ממה מגינה עלינו המכה הזו?
מעדות שקר ומביטויים קיצוניים של אנטישמיות.
והיוצאים למלחמה נגדנו — ישלמו בכאוס מוחלט בתוך תחומיהם.
מכה שלישית — כינים
המכה השלישית — כינים — מקבילה למאמרה השמינית:
"תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ…" (בראשית א', כ"ד),
אך מתגלה כהיפוכו: במקום הפרדה למינים ושמירה על זהות — נוצרת התערבבות טפילית הסתוות, כאשר "כָּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִּנִּים", ומה שהיה אמור להיות חיים עצמאיים — הופך לקיום על חשבון האחר.
למה כינים?
השיער — אנטנות. לכן אנשים דתיים מכסים את שיערם, כדי שלא יידבקו בהם טפילים אנרגטיים, הגונבים מן האדם את חירותו המנטלית וסוגרים אותו מן ההנהגה העליונה.
גימטריית המילה "כינים" שווה לגימטריית המילה "סנה" - השיח שבו זכה משה לדבר עם הקב"ה לראשונה
(הסנה = 120 = כינים)
אפילו החרטומים מודים כי מכת הכינים — "אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא", משום שכאן מסתיימת אשליית השליטה שלהם.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ…" שם, מאמר זה נושא מסר ברור — יצורים חיים אינם מתערבבים בין המינים.
ואילו הכינים — הנה עובדה מעניינת: הן לא רק מתערבבות — הן כאילו מתחלפות זו בזו,(הופכות לזנים אחרים), משתנות ומתמזגות.
ובנוגע להתערבבות:
אחת הבעיות של היהודים בגלות הייתה בכך שהתערבבו (התבוללו) בעמים אחרים במובן הגרוע של המילה. הם — מתוך פחד וחוסר כבוד עצמי — חיקו את הסביבה המקומית, אימצו לא רק את מנהגיה, אלא גם את אלוהיה, את פולחניה, ולעיתים גם את חטאיה.
אחת המשימות הרוחניות שלנו, שעלינו להתבונן בהן בימים אלו — היא הכרה עצמית.
למכת טפילים יש קשר טבעי לדיבר:
"לֹא תִגְנֹב" —
אך אין מדובר רק בגניבה חומרית, אלא בטפילות עמוקה — גניבת אנרגיה, מחשבות, זהות, רצון, ואף "גניבת אדם" כעבדות.
נקודת המפתח כאן:
לא להפוך לטפיל — ולא לאפשר שייטפלו בך.
"אל תתנו לגנוב מכם את הדעה שלכם",
את התודעה והמודעות העצמית, את הזהות — כולל הזהות הלאומית.
כי דווקא ברמה הזו האדם או מאבד את עצמו, כשהוא מחקה אחרים — או מחזיר לעצמו עצמאות וקשר פנימי למקור.
העונש לאויב המאיים עלינו בהשמדה — התשה (כמו שהכינים התישו את מיצרים)
וההגנה של המכה הזו — מפני מצבים הדורשים אובדן עצמי, אובדן ה"אני", וכן הגנה מפני נפילה בשבי.
מכה רביעית — ערוב
המכה הרביעית — חיות רעות ("עָרוֹב") — מקבילה למאמר השביעי:
("יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה, וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ… "(בראשית א', כ'
שבו נקבע לראשונה עקרון החיים עם הפרדה ברורה בין העולמות, אך כאן היא מתגלה כהפוכה לה: במקום גבולות — ערבוב וחדירה.
"וּמָלְאוּ בָתֵּי מִצְרַיִם… אֶת הֶעָרוֹב" — החיות יוצאות ממקומן וחודרות למרחב האנושי, מפרקות גבולות ואת עצם מבנה העולם.
המפתח כאן — אובדן ההבחנה בין הרמות ואובדן האוטונומיה.
לפני המכה מזהיר ה' את פרעה:
"וְהִפְלֵיתִי בַּיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן… לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרוֹב… וְשַׂמְתִּי פְדוּת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ…" שמות ח', י"ח–י"ט
ואכן:"וַיָּבֹא עָרוֹב כָּבֵד בֵּית פַּרְעֹה… וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרוֹב" שם, כ'.
מאמר זה קובע: יש חיים — אך יש גם גבולות ברורים. יש רמות שונות של קיום, ואין ערבוב ביניהן.
הקשר לדיבר:"לֹא תִנְאָף" —שאינו עוסק רק במעשה הפיזי, אלא גם באיסור ערבוב גבולות: איסור גילוי עריות ואיסור בהמיות.
במצרים, פריצות זו הייתה נורמה, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שאוטונומיה של יצורים חיים היא הכרח אנרגטי.מתוך ערבוב זה נולדו כימרות — ישויות בעלות חצי צורה אנושית וחצי צורה חייתית.
עם ישויות אלו "שיתפו פעולה" מכשפים וקוסמים, תוך שימוש בהן להשגת כוח, עושר וניצחון, מבלי להבחין כיצד הן חודרות בהדרגה לתודעתם, משתלטות עליה ומנקבות את המציאות האנושית מבפנים.
ולכן עלינו לזכור את האוטונומיה האנרגטית שלנו:
"לאיש אין זכות לחדור לגבולותיי — מלבד ה' אלוקיי."
אחרת, כאוס של רמות נמוכות מתחיל לשלוט באדם ולהרוס אותו מבפנים.
המכה של חיות רעות — היא מכה גם בתוצאות הכישוף וגם במכשפים עצמם.
וההגנה הטמונה בה — הגנה מפני כישוף ונגד כימרות.
מכה חמישית — מכת דבר
המכה החמישית — מכת דבר — מקבילה למאמר השישי:
"יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם… וְהָיוּ לְאֹתֹת…" בראשית א', י"ד,
אך מתגלה כהיפוכו: במקום זיהוי האותות והבחנה בין אור לחושך — האדם מאבד את הרגישות ואינו רואה את הסימנים, עד שמגיע המכה בעצם החיים —
"הִנֵּה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנֶךָ… דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד" שמות ט', ג'.
זהו רובד שבו הבורא פועל ישירות, ומראה כי החיים אינם שייכים לאדם.
הקשר לדיבר: "לֹא תִרְצָח" —
מי מעז ליטול חיים שניתנו על ידי הבורא? אך אין מדובר רק בנטילת חיים פיזית, אלא גם בעומק — יחס "בהמי" כלפי האחר, אדישות, שלילת אנושיות, כאשר חיי הזולת מאבדים ערך.
שורש המכה — יחס בהמי כלפי בני אדם: אנטישמיות, גזענות, שוביניזם, שנאת מעמדות וכל צורות ההשפלה והלעג. האם האנושיות נבחנת בעת צרה? כן — גם בכך.
לפני שנים רבות שאלה האנתרופולוגית מרגרט מיד את תלמידיה מהו הסימן הראשון לציוויליזציה. הם ציפו לשמוע על קרסי דיג, כלי חרס או אבנים מעובדות. אך מיד אמרה: הסימן הראשון הוא עצם ירך שנשברה — ולאחר מכן התאחתה.
היא הסבירה: בעל חיים בטבע ששובר רגל — מת. הוא אינו יכול לברוח, לשתות או להשיג מזון, והופך לטרף.אך עצם שהחלימה מעידה שמישהו נשאר עם הפצוע, טיפל בו, נשא אותו למקום בטוח ושמר עליו עד שהחלים.
לעזור לאחר בעת קושי — זהו המעשה שממנו מתחילה ציוויליזציה.
הנוסחה המרכזית של רובד זה:
אובדן האנושיות מוביל להרס החיים ולהרס החברה;
ומתוך חמלה ואחריות כלפי האחר (אחריות קולקטיבית) — מתחילה ציוויליזציה והתכווננות אל האותות האלוקיים.
ולכן חובתנו — לשמור על האנושיות שבתוכנו, על היכולת לחמול ולעזור לזולת בכל מצב.
המכה הזו פועלת דרך אותות — הבורא עצמו מעניש את אויבינו.
וההגנה שבה — מפני יחס בהמי, ומפני רצח בידי אויב.
מכה שישית — שחין
ושוב פרעה לא שחרר את בני ישראל.
המכה השישית — שחין ואבעבועות — מקבילה למאמר החמישי:
"תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא…" (בראשית א', י"א),
אך מתגלה כהיפוכו: במקום כיסוי בריא, הנותן חיים ופרי —האדם והבהמה מתכסים בדלקת ובשחין, כלומר החיצוני נעשה השתקפות של זיהום ועיוות פנימיים.
זהו הרובד שבו הנסתר יוצא החוצה דרך הגוף.
הקשר לדיבר:
"כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" —
כאן מדובר בקשר למקור החיים, לשדה אנרגטי ההורי, השורש הרוחני, שדרכו האדם מקבל הגנה, הכוונה והיכולת להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר, בין אלוקי לבין כוחות של טומאה.
הנוסחה המרכזית של רובד זה: אובדן הקשר לשורש מוביל לזיהום ולשיבוש של ה"אנטנה" (האינטואיציה), ואילו השיקום — דרך פנייה למקור, חזרה להיררכיה הנכונה וניקוי ערוץ הקליטה המוליך את האדם בדרך הנכונה.
המכה פוגעת באמונה כוזבת: האויב מתחיל לראות ולהבין כי עבד לערכים שגויים.
התחושה האינטואיטיבית הפנימית עולה אל פני השטח.
ההגנה —
טיהור חוש הריח והאינטואיציה,
הגנה מפני בחירה שגויה וצעד שגוי,
ותוספת הגנה מצד השדה רוחני ההורי.
מכה שביעית — ברד
המכה השביעית — ברד אש — מקבילה למאמר הרביעי:
"יִקָּווּ הַמַּיִם… וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה" בראשית א', ט'
שבו נקבע סדר והפרדה בין היסודות, אך כאן מתגלה כהיפוכו: מתרחש ערבוב של הבלתי־מתאים —"הַבָּרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד" ,הרס הגבולות בין שמים לארץ וחזרה למצב של כאוס, שבו היסודות אינם נשמעים עוד לסדר.
וכאן פרעה "כמעט" נשבר, מבקש ממשה ואהרון לפנות אל ה', ומבטיח לשלח את העם.
אך משה משיב:
"כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה', הַקּוֹלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד, לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ. וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ — יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי ה' אֱלֹהִים. וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה, כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ, כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה" (שמות ט', כ"ט–ל"ב).
כלומר, כמה שלא יהיו אותות — עדיין אינם מספיקים לעורף הקשה. פרעה עדיין מנסה להסביר הכול באופן רציונלי.
הוא "עדיין אינו ירא את ה'", משום שגם כאשר "הפשתה והשערה נוכתה" — אותם דברים שכבר צמחו, הבשילו ונתנו פרי — דווקא הם נפלו, והראו כי לא משנה כמה אדם עובד, כמה הוא חרוץ ומדויק — ללא ברכה אלוקית, שום דבר לא מתקיים.
ואילו מה שעדיין לא צמח — זו קריאה: עצור, התעורר, לפני שיהיה מאוחר.
הקשר לדיבר:
שמירת שבת —כי לאדם, לעבדיו ואפילו לאדמה — יש לתת מנוחה.
זהו היום היחיד שבו האדם יכול לבחור: לעבוד בכוח עצמו — או לתת לבורא לפעול. זוהי דרגת האמון הגבוהה ביותר — אמון בה'.
במלחמה הנוכחית, רבים בארצנו כבר הבינו — או הרגישו — כי ריבוי הנסים וההצלות אינו מקרי. אין דרך להסביר זאת בהיגיון או בסטטיסטיקה בלבד. ובכל זאת — לא כולם מוכנים לראות, שלא כל דבר בעולם ניתן למדידה ולהסבר. לכן משמעות המכה — אמון מוחלט בבורא.
המכה עצמה היא פגיעה ב"מעשה ידי אויבינו": לא משנה כמה נשק, טילים או מתקני אורג אחרים נוצרים כדי להשמיד אותנו — הכול יכול להיהפך לעפר בזמן קצר.
וההגנה שבה — מפני איום מן האוויר, מפני "ברד ואש".
מכה שמינית — ארבה
המכה השמינית — ארבה — מגלה שלב נוסף: עם כל מכה הבורא מתגלה יותר ויותר.
אפילו בגימטרייה של המילה "ארבה" כבר כלול שמו וכוחו:
אלוהים כל יכול (208).
ובו בזמן, גימטרייה זו מרמזת גם על ארמגדון (הר מגידו) — התקרבות לזמן של מאבק אחרון, ועל "השמדה נקודתית".
מהו הדבר הנתון להשמדה נקודתית במכה זו?
הריק. הצורה הכוזבת, הלא־אלוקית, שאין בה דבר.
ה' מזהיר:
"כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי — הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ… וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה… וּמִלְאוּ בָתֶּיךָ… אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ…" שמות י'
כאן מודגש — כל הדורות: מן האבות ועד ההווה.
לבסוף פרעה מוכן לשלח את בני ישראל — אך לא את כולם. ומשה אומר:
עם נערינו וזקנינו נלך, עם בנינו ובנותינו, עם צאננו ובקרנו — כי חג לה' לנו.
שוב מודגש: כל הדור — מן הזקנים ועד הילדים.
פרעה מסרב, כי הוא מבין: אם האדם קשור בשורשיו — הוא לא יוכל לצאת באמת.
ואז בא הארבה:
"וְלֹא נִשְׁאַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה…" — כל הצמיחה נאכלת.
כעת נבין את המאמר השלישי: "(יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם… וִיהִי מַבְדִּיל…" (בראשית א', ו'.
הרקיע נקרא שמים — שם מים. זהו המרחב שאנו מביטים אליו — אך איננו יכולים לראות מה שמעבר לו. יש כאן הסתר פנים: האדם אינו יכול לחדור במבטו מעבר ל"מים" שמתחת לרקיע. ומה אנו כן רואים? מעין אשליה — שמים כחולים או אפורים.
אך למעשה — זהו מסך. מראה.וכאשר האדם מביט במראה הזו בחיפוש אחר הבורא —הוא מרחיב את הכלי שלו, ומגדיל את יכולתו לקבל אור.
יש קשר בין הטוב "שם" לבין מה שמתגלה "כאן": אפילו ילד, מבשר ודם — נוצר תחילה "שם", ורק אחר כך מתגשם כאן, אם יש כלי מתאים לקבלו.
כלומר, כאן — מתחת למראה (מסך) — מתקבל ומשתקף מה שמתחיל שם. לכן משוררים, חוקרים ומגלים — נוטים להביט לשמים, לנסות לחדור אל "מעבר למראה".
הקשר לדיבר:
"לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא…"
"לשווא" — פירושו שימוש בכוח ללא אישור מלמעלה. כמו לגנוב מן המרחב שמעבר לרקיע. או ליצור כאן דבר ריק, שאין בו אור ונשמה.
לדוגמה: להביט במראה השמיימית — ולראות רק את האגו הריק. או להשתמש במילים לצורך מניפולציה, תוך ייחוסן לבורא.
איך זה קשור לארבה?
לארבה שתי מצבים — יחידנית ועדרית. כאשר יש מספיק מזון — הוא נשאר בצורה יחידנית ושוהה כחוסר איום.אך כאשר יש מחסור — הוא משנה צורה פיזית ואדפטיבית עם כנפיים ולסת חזקה, מתרבה ונעשה לעדר שמסגול להשמיד שדות שלמים.
נמצא כי כאשר מציבים מראות סביבו —הוא רואה השתקפויות רבות של עצמו, מרגיש איום —ומתחיל להתרבות. כלומר: כאשר מביטים לא במראות השמים — אלא במראות "בגובה העיניים",הארבה מתחיל להרבות את עצמו.
לא את האלוקי — אלא את הריק.
איך המצרים הרבו ריק? באמצעות כישוף.
איך פרעה ניסה לנתק את בני ישראל? על ידי ניתוקם מן השורש ומהמקור.
איך מרבים ריק היום?
כאשר מייחסים "מסרים" לבורא — ללא מקור.
כאשר משתמשים בשמות קדושים לצורך פגיעה.
כאשר המילה מתרוקנת — או מתמלאת בטומאה.
אחת הקריאות של השם פרעה:
פה רע ( פרעה = פה רע.)
דרך "פה רע" נכנסות גם התמכרויות: עישון, אלכוהול, סמים, אכילה מופרזת.
כאשר דבר מגיע מלמעלה — הוא מלווה באור: שמחה, הרמוניה, סיפוק.
אך כאשר אדם בוחר "לא שלו" —הוא מקבל הנאה זמנית, אך ללא מקור. ואז נכנסים כוחות שליליים —ומתחילים להזין אותו באנרגיה ירודה. וכך נוצרת תלות.
האדם הופך תלוי: בעבודה, בהרגלים, בקשרים לא נכונים. כך מתרבים חטאים — כמו ארבה.
יש גם מבנים פיזיים לכך —פטריות ועובש.
ידוע כי פטריות מסוגלות להשפיע על תודעה, ואפילו לגרום לשינויים בהתנהגות. כאשר הגוף נגוע האדם כבר אינו שולט בעצמו לחלוטין. הוא מאבד רגישות, אמפתיה, חדות —והופך תלוי.
כאשר ה' שולח ארבה הוא למעשה מנתק את בני ישראל משליטת המבנים השליליים.
יש להזכיר גם את "קללת הפרעה": כאשר נפתחו קברים עתיקים — חוקרים חלו.
מאוחר יותר הובן — ייתכן והיו אלו נבגים. בין אם כן ובין אם לא —
העיקר הוא: עלינו לזהות כל סימן של תלות —ולצאת ממנו.
לשם כך ניתנו המכות: כדי להשמיד נקודתית מבנים כאלה בתודעה ובגוף.
כיצד?
בני ישראל במדבר לא אכלו חמץ. אלא מן — ללא תסיסה. הם ניזונו ישירות מן השמים — ולמדו לא להיות תלויים. הלחם לא נשמר למחר — כי ללא תלות — אין אגירה.
לכן בפסח: אוכלים מצה, ומשמידים חמץ. זהו תהליך של יציאה משליטה של מבנים שליליים —והכניסה תחת הנהגה ישירה של הבורא.
סיכום:
מהות המכה — פגיעה בריק, במה שאין בו אלוקות.
ההגנה — מפני השתלטות על התודעה, מפני תלות, מפני "מערכות זרות".
ופסח — זמן מצוין להשתחררות מהתמכרויות.
מכה תשיעית — חושך מצרים
המכה התשיעית — חושך כבד על כל ארץ מצרים שלושה ימים — מקבילה למאמר השני:
"יְהִי אוֹר" בראשית א', ג',
אך מתגלה כהיפוכו: "וִיהִי חֹשֶׁךְ… וְלֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו, וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" שמות י', כ"ב–כ"ג.
למעשה הבורא אומר: אני הוא שבראתי את האור — ואני יכול גם "לכבות" אותו בכל רגע.
הקשר לדיבר:"לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם…"
מה הקשר?
המצרים עבדו לאלילים — ובראשם לשמש ולאדמה. כאשר הבורא רצה לגלות להם את פניו ולסדר את הדברים במקומם —הוא פשוט "כיבה" עבורם את האלילים.
ברגע אחד ירדה חשכה מוחלטת —והם נותרו ללא "האלים" המלאכותיים שלהם, שהיו אלים בצורה — אך לא במהות. במכה זו הראה הבורא עד כמה הרסני הוא יצירת "אלילים ופסלים".
ובאותה מידה — הוא מראה לנו את חשיבות השורשים שלנו ואת המקור האמיתי של הכול.
סמל לכישוף, אגב, הוא הביטוי: "אברה כדברה".
המכשף אומר "יהי כדברי!" אך למעשה מקור הביטוי בארמית:
וכן אבְרָא כְּדַברָא — יהי כפי שנאמר.כלומר כפי שנאמר על ידי הבורא, אשר בדבריו נברא העולם.
משמעות המכה:ראייה רוחנית.
פגיעה בערוץ קבלת המידע. עיוורון של האויב.
וההגנה — מפני "כיסויים" מנטליים שמטילים נביאי שקר, המכריזים רעות.
מכה עשירית — מכת בכורות
אין כמעט אדם שאינו מזדעזע כאשר הוא קורא על מכה זו.
לכאורה, היה ניתן לצפות שהבורא יכה דווקא את פרעה ואת המשגיחים שהתעללו בעבדים. אך אין לקרוא את התורה כפשוטה. יש להבין את הסמליות העמוקה של המכה הזו — לא הרג של ילדים, אלא של בכורות — כולל מבוגרים וזקנים, מן הבהמה ועד האדם.
פרעה כבר היה מוכן לשלח את בני ישראל — עם ילדיהם וזקניהם. אך הוא נעצר כאשר מדובר היה בקרבן.
"לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה'… רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג"
אך משה משיב: "וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ, לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה…"שמות י'.
ובהמשך:"כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם".
וכך אכן היה.
מהי המשמעות של "בכור"?
נזכור: יעקב קנה את הבכורה מעשיו — תמורת נזיד עדשים. תמורת חומר — קיבל זכות לברכה.
גימטרייה:
בכר = 222 = ברך
וכן קשור לאור האלוקי.
בכורות = 634 = מגן ישראל
— הבכור הוא הגנה של השושלת.
עם ישראל עצמו נקרא "בכור" — מגן ואיזון בעולם.
הבכור איננו רק שמחה להורים —הוא ביטוי של האדם הראשון .
לידת בכור היא חזרה על נס הבריאה "בצלם ובדמות".
נשמת הבכור נושאת אחריות מיוחדת —להיות אנטנה אל הבורא,
נושאת את התבנית הראשונית של האדם.
בבכור טמונה זיקה ישירה לכתר, לבינה — ולראשית.
בכר = בינה כתר ראשית
ומהי "ראשית"?
"בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים…" בראשית א', א'.
הבכור הוא אנטנה לא רק אל הבורא —אלא אל תחילת ההתחלות.
ברגע הבריאה נוצר גם הזמן —היכולת לומר "לפני" ו"אחרי".
ומאז, תהליך הבריאה נמשך —ובו פועלת תמיד תבנית האדם הראשון (אדם קדמון).
לכן המכה הזו מקושרת ישירות לדיבר הראשון:
"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ… לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי"
מדוע הוכו הבכורות? כדי לנתק את ה"אנטנה" שחיברה את מצרים לכוח אחר —
לכוחות של טומאה.
הבכור שייך במידה רבה לבורא —ולא רק להוריו הביולוגיים.
ולכן התורה מצווה על פדיון הבן —להסיר ממנו את הסטטוס הקדוש (שמות י"ג, ט"ו).
וכן גם פדיון בכור חמור:אם לא נפדה — עורפים אותו.
למה?
לפי הזוהר:החמור — חומר, יצר הרע. השה — יצר טוב. והמצווה היא —לשבור את העורף של היצר הרע. העורף — שם יושב פרעה. העיקשות, האגו, הסירוב לראות.
כאשר שוברים את "העורף" —מנצחים את פרעה שבתוכנו.
ולגבי השה:ה' ציווה לקחת שה, להחזיקו בבית, ולשחוט אותו — ולמרוח מדמו על המשקוף.כדי שמלאך המוות יפסח.
למה דווקא שה?
כי זהו אחד האלילים של מצרים. והנה — העבדים מקריבים את האליל,
והמצרים אינם יכולים למנוע זאת.
הבכורות המצרים, שראו את הגזרה —דרשו מפרעה לשלח את ישראל.
וכשסירב — מרדו.
כך התקיימו הדברים:
"בכורות מכים את מצרים".
המערכת החלה להשמיד את עצמה. הבורא התגלה —והראה את "נקודת השבירה" של המערכת.
שבירת האליל —הובילה לניצחון על פרעה.
משמעות המכה:
נתינה. מעשר. (מתן עשירית הייבול לצדקה) .קרבן.
פדיון הבכור — ניתוק מאחיזה זרה.
המכה — פגיעה באנטנות לכוחות הטומאה.
וההגנה —הגנה על הבכורות, ועל עצם הבכורה —האנטנה אל תבנית הבורא.
מכות מצרים, מכות באגו שלנו, בחוסר האמונה, בפחדים, בספקות, בתפיסה החומרית, בפירוד, בדיכאון, בתחושת הנפרדות, בעקשנות שבתפיסה, בתודעת הקורבן ובתחושת הגורליות.
רק תחשבו עד כמה עמוק ההבדל בין כישוף למען האגו, הרווחה החומרית והבריאות, בין "כך יהיה כי אני רוצה" — לבין הנסים שהבורא עושה כאשר אנו פונים אליו עם הפנים ולא עם העורף!
ובהתאם — יהיה כפי שהבורא תכנן וציווה!
כאשר בני ישראל יצאו סוף סוף ממצרים, לאחר כל הנסים שהתרחשו שם, הופיע לפניהם ענן הכבוד.
או ליתר דיוק — ענני הכבוד — ענן מאיר שהלך לפני העם, הראה לו את הדרך במדבר והגן עליו מכל דבר ומכל אחד.
בגימטרייה "ענן כבוד" שווה לביטוי "אור נראה".
בכך הסתיים יציאת מצרים וסיפור עשר המכות — שפסחו על אותם אנשים, "בכורות" של הבורא, שהצליחו לגלות בתוכם את אורו עד כדי כך שהפך לנראה — והלך לפניהם, מאיר ומקדש את דרכם.
אך אני מזכירה — סיפור עשר המכות איננו רק סיפור.
מפעם לפעם אנו נאלצים להתמודד הן עם "הפרעה" שבתוכנו והן עם אויבים חיצוניים, המשקפים את הפיצול הפנימי שלנו.
ואכן, משנה לשנה אנו עדים ל"נסים" מקראיים — הן במובן השלילי והן במובן החיובי.
במהלך המאה האחרונה:
הנילוס כבר האדים לא פעם — אך לנו התמזל המזל ומימינו נשארו נקיים.
גשמי צפרדעים ירדו מעל יבשות — אך לא פגעו בנו ישירות.
כינים — כמה פעמים נלחמו בהן.
ארבה השתולל באפריקה — ושוב, לא אצלנו.
מחלות בבעלי חיים — שפעת החזירים, העופות — פגעו גם בבני אדם.
מחלות עור הופיעו בגלים אפידמיים.
אפילו חושך — בליקויי חמה.
ובתקופת הקורונה — חיות בר הופיעו בערים.
וגם "ברד אש" — האם לא ראינו?
בצ'רנוביל, לאחר השריפה, פסולת בוערת ורדיואקטיבית ירדה מן השמים זמן רב.
ומה לגבי ברד אש במלחמות?
מכאן — אין לנו אפשרות להירגע ולקרוא את "הגדת פסח" כסיפור נעים, תוך שביעות רצון.
כי אנו נדרשים שוב ושוב לצאת ממצרים.
וזה יימשך עד שנעשה זאת לחלוטין — יחד, כקולקטיב —ועד שמסה קריטית של אנשים מודעים תעביר את האנושות לאיכות חדשה, שבה נוכל לממש את מהותנו האלוקית.
אנו עומדים בפני איום קיומי נוסף.ואולי כבר נכנסנו לשלב של "הקרב האחרון".
משמעות הדבר — שיש לקודד בתוכנו את הידיעה והתחושה של כוח אמיתי, המשכיות, מגן, אנטנה אל המטריצה הראשונית, אל המקור, אל הברכה, אל הבכורה והראשוניות, אל חסינות והגנה אלוקית, אל תחושת האחדות של כל מי שנמצא בתיבת נח של כדור הארץ.
של כל מי שהולך אחרי הבורא, אחרי אורו, במדבר — אל הארץ המובטחת.
אל חירות אמיתית — מזומביות ומחסומים של טומאה.
יש לקודד זאת תחילה בתוכנו —
ולאחר מכן להעביר זאת ל"בכורות" שלנו — לזקנים ולילדים כאחד —
ולהעיר בהם את חשיבות ה"אדם" הפנימי.
כי כבוד — הוא קודם כל הכרה בחשיבות.לא של כסף, לא של תארים, לא של מסורות —אלא של האנטנה אל המקור ולמשימה שקיבלנו ממנו.
ואיך נקרא לתוכנית הזו?
כך בדיוק:
אברא קדברא!
ויציאה ממצרים, רבותיי!
אם משהו מהדברים נגע בכם, אם נשברו קליפות, אם התגלה ולו מעט מן האור הראשוני, אם הרגשתם חזקים ומוגנים יותר —אז אנחנו צדקנו.
קיבלתם עוד תוכנה.
שידלגו המכות מעלינו ומעל יקירינו, ויפגעו באויבינו — המבקשים להשמידנו.
שיהיה כפי שגזר ואמר הבורא, ההולך לפנינו ומגן עלינו.
שיגן עלינו גם מהאיום הנוכחי.
סוף העולם — או משיח?
זה תלוי בנו.
הפעילו את התוכנית.
עשו תיקון בנפש.
היפתחו לאור.
יישרו את האנטנה.
מה עושה התוכנה:
- מגלה את אור הבורא ומפעילה את האנטנה
- חותכת האשמות והשפעות זרות
- מגינה מהמכות ומחזירה אותן לאויבים
מנקה זמן אישי
- מפילה "כתר" של אגו
- מחלישה תסמינים פיזיים של "פרעה פנימי"
- יוצרת מגן לאדם ולקרוביו
- מבצעת "אתחול" לעוצמת הבריאה
- מגינה על האוטונומיה והאנטנה
- מסייעת להתנתק משליטת מבנים שליליים
למטרות טיפוליות — להפעיל 7 פעמים, וכן לפי הצורך עד סוף חודש ניסן.
ניתן להפעיל לפי תחושה — למעט שבת:
- כשצריך הגנה עבור קרובים
- כשיש כאב על אחרים
- בדיכאון
- כשהאור מוסתר בענן
תוכנית "אברא קדברא" זמינה לשימוש חופשי עד 17 באפריל 2026.
אולגה שניידרוב-דטין
1.4.26
ניתן להוריד את התוכנה כאן