אל-אור 

המצוות של כל הדתות, החוכמה העממית, משקפות בצורה חכמה ואינטואיטיבית בדיוק את המציאות המתרחשת בעולם חוקי האנרגיה-אינפורמציה. לפיכך, נוצרים קוראים: "מי שמכה אותך על לחיך הימנית, תפנה אליו את השנייה", "תרכוש רוח ענווה." היהדות מסבירה שבית המקדש השני נחרב בגלל "שנאת חינם", ודבר רומז בבירור כי לכעוס ולנקום זה "רע", אבל לסלוח ולרסן זה "טוב". כמו כן, מנהיגים רוחניים רבים קוראים לסליחה של האויבים וטוענים כי טינה, נקמנות, כעס ותביעה, הן הגורם למחלות הקשות ביותר לרבות אונקולוגיה.

מהי הסיבה לקריאות ל"ענווה"?

מהן הסיבות הרוחניות, האנרגטיות והאינפורמציוניות האמיתיות לקריאות לסובלנות וויתורים לאויב? אשתף בתגליות האחרונות בתחום זה: בתור אינפותרפיסטית שעובדת עם מטופלים, אני באמת נתקלת לעתים קרובות במחלות שהן תוצאות והשלכות של מצבים כמו טינה, שנאה, דיכאון ונקמנות. אבל מה לגבי השלכות? כמובן, זו לא טינה או שנאה עצמן שיוצרות אונקולוגיה או מובילות להתקף לב או דלקת פרקים. אבל הן הופכות אדם למטרות פגיעות ביחס לתוכנות אינפורמציוניות שליליות שחודרות לתפקוד האיבר וגורמות למחלות. כלומר, מצד אחד, מצבים אלו יוצרים "חיצי" אנרגיה מסוימים המעוותים את האדם שאליו מכוון המצב (מטפלים בתחום הביו-אנרגייה קוראים לזה מכה אנרגיה-אינפורמטיבית או עין הרע). מצד שני, אדם כבר "מסומן" בשדה אנרגטי שלו, ואז כאשר מתרחשת "ירייה" של התוכנה אינפורמציונית שלילית, שמובילה בסופו של דבר למחלה. כן, כמו שכדור הארץ עגול, ואם תנוע דרומה בלי לסטות, תגיע מהצפון לאותו המקום (חוק שימור החלל), כך האנרגיה במישור הפיזי היא כמות סופית (חוק שימור אנרגיה). האנרגיה שגופנו מייצר ממשאבים המסופקים מבחוץ חייבת לשמש לא רק ל"ייצור אמצעי צריכה" (השגת מזון, שתייה וכו'), אלא גם ל"ייצור אמצעי ייצור" (המשך עצמי, פיתוח – גם פיזי, אינטלקטואלי וגם רוחני). ואם נגזרות האנרגיה הזו – הורמונים ומעבירים עצביים הנדרשים להתקדמות, התפתחות, הישגים גדולים וביצוע משימות (דופמין, אדרנלין, סרוטונין, אוקסיטוצין וכו'), המשמשים לשמירה על מצבים שליליים (קורטיזול, נוראפינפרין וכו'. ), אז מה קורא?. פירושו של הדבר שהמצבים השליליים חוסמים ומושכים על עצמם את החלק הזה מהאנרגיה שאמור לשמש בשביל פיתוח, לשמירה על ההגנות של הגוף שלנו! לכן זה לא פלא שאדם, שהוא מאגר של מצבים רגשיים שליליים  , ממגנט על עצמו תוכנות של מחלות קשות.

האם צריך לסלוח?

אז מה לעשות? לסלוח לאויבים? לא להיעלב מאף אחד? להפנות את "הלחי השנייה" לעבריינים? קל לומר… אבוי, נתקלתי בהשלכות של פסאודו-סליחות כאלה יותר מפעם אחת בניסיון שלי. לרוב, אדם מרמה את עצמו, "משכנע" שהוא סלח ושכח. כתוצאה מכך, טינה, תוקפנות ואיתם תחושת האשמה (על אי יכולת לסלוח באמת) נכנסות עמוק אל תת המודע ומשם הם משפיעים אפילו עוד יותר וגורמים להרס של הגוף ונפש. אנשים כאלה מתחילים להעביר את התלונות והכעס על אנשים תמימים לחלוטין, על ילדיהם, על בני זוגם, וסכסוכים הם בלתי נמנעים. לכן לפני "חבישה של מורסה" יש צורך לפתוח אותה, לנקות אותה ורק אז לטפל בפצע. כך נולדו טכניקות ה"שעיר לעזאזל" ו"חדר בו הכל אפשרי" שלי – טכניקות אנרגו-אינפורמציוניות שאני מלמדת בקורס שלי, שכוללות קודם כל מתן לגיטימציה למצבים האמיתיים, הבנה היכן השורש שלהם, חשיפת הבעיה, ורק אחר כך מתממשות סליחה, שחרור והבנה. כתוצאה מכך -מודעות ושחרור אנרגטי של שנאה וטינה מכוונים לאנרגיה של התפתחות. אדם עולה לרמה גבוהה יותר מבחינה רוחנית, אנרגטית, אינפורמציונית ופיזית. למה פיזית? כי אם "גוש" האנרגיה של מצבים שליליים מתפרק, אז אין שום דבר שיתמוך בתוכנה אינפורמציונית השלילית שגרמה למחלה פיזית!

זה בהקשר לאנשים בודדים. אבל מה קורא בחברה, בסוציום?

תוקפנות ושנאה המכוונת לקבוצות ולאומה כולה, חוזרת אליו כמו בומרנג!

כן, זאת העובדה ששנאה, תוקפנות, טינה, זעם יכולים להיות מופנים לא רק כלפי אדם ספציפי אחד, אלא גם כלפי קבוצה שלמה של אנשים, בני לאום, דת שונה וכו'. כמובן ששנאה מסוג זה וגזענות מעולם לא הובילו לשום דבר טוב ועשויות בהחלט להיכתב בדברי הימים של ההיסטוריה תחת הכותרת "שנאת חינם" וגם לשמש "באג ביות" או מגנט לתוכנות שליליות חמורות יותר הקשורות לאירועים שליליים.

אולי זה לא נראה מיד, אבל לאורך כל ההיסטוריה של האנושות ברור מאוד איך פשיסטים, אנטישמים וכו' שילמו על שנאתם. ואיך זה נגמר עבורם  אנחנו גם יודעים.

אך האם שנאת חינם לקבוצה מסוימת של אנשים או ללאום תמיד מוחזרת בהכרח לנושאיה? האם כאב מאבל שבו האויב אשם או כעס בצדק כלפי אויב תמיד מגיע אליו?  -למרבה הצער לא. אם רק "זעם אצילי" , כעס בצדק ושנאת אויבים אמיתיים שפולשים לחייהם של חפים מפשע הגיעו לנמען, אז כל מחבלים והפשיסטים בעולם לא היו קיימים מזמן.

אולי לגבי גזענים בודדים מכל הסוגים זה עובד. וכל אינפותרפיסט יכול לראות את זה בפרקטיקה שלו כאשר מגיע לשלב של ניתוח מגנטים שמשכו את תוכנות המחלה או אירועים שלילים המתרחשים בחייהם של אותם גזענים ומבינים שזה לא סתם.

אבל כשבריונים כאלה מתאספים ב"קבוצות אינטרס" ומתחילים להרוג פיזית, לפוצץ ולבצע פוגרומים, טבח אכזרי נראה שהם… מוגנים על ידי סוג של מגן חסינות!!

איזה מין מגן זה? לפני שנים רבות הגעתי למסקנה שאנשים שלוקחים במודע את הדרך של שירות הרוע למעשה "מוכרים את נשמתם לשטן". מה שכנראה מגן עליהם. לפחות בגלגול הזה וכל עוד הם ממלאים את תפקידם והוא – השטן – זקוק להם.

על מה זה מגן? ואיך נראה המגן הזה?

ג'אט החסינות למחבלים??

אין לי תשובה סופית האם הג'ט החסינות  הזה נוצר באופן "טבעי" כמו כל הסטרוקטורות של עולמות שמתחתינו והם ה"גורים" של רוע, או שזה שייך לכישוף גלובלי נגד עם ישראל אשר עשו אנשים שתיכננו את היעלמותה של ישראל ממפת העולם, אבל עובדה שזה קיים כבר מספר שנים. סימבול אנרגו-אינפורמציוני הזה נוצר כדי להגן על מחבלים מפני הזעם נגדם!

מסתבר שלא רק מצבים שליליים אישיים המופנים לשכנים, הורים, מתחרים, חברים שבוגדים, אנשים "המעצבנים" עלולים לחשוף אדם לתוכנות שליליות ולהוביל למחלות, אלא גם התמרמרות כלפי אויבי המדינה?? מתברר שכן…

"ג'טים" כאלה יכולים לרחף מעל אנשים שמרגישים זעם כלפי אויביהם ולהוביל לכך שכל הנפח של אותו זעם חוזר אליהם בחזרה!  ומה אם ה"ג'ט הלאומי" שהתגלה בישראל הוא לא רק לאומי אלא …בין לאומי?

הגיוני מאוד שאף מלחמה העולמית או הסכסוכים הצבאיים המקומיים מעולם לא היו מתעוררים ללא קיום של ה"ג'ט הזה. יתרה מכך, "ענן" הזה מרחף מעל שטח מסוים שמתוכנן להיות מותקף. ההשלכות של התוקפנות ותגמול חברתי הן די צפויות. אלפי אנשים מהאוכלוסייה האזרחית ישדרו את המצבים השליליים שלהם לאויביהם, ותגובות כאלה הן בלתי נמנעות!

הזעם האציל שאמור "לרתוח כמו גל" ובמישור אנרגו-אינפורמציוני להרוס את הפשיסטים עוד לפני שפעולה הצבאית עושה זאת. אבל עקב כך שרוע בעזרת ג'ט כזה שולח בחזרה ועושה היפוך לאנרגיה של רגשות השליליים של צד הנתקף כלפי האויבים, נוצר מצב שהרוע נשאר ללא שום "עונש". ולא רק זה. יותר גרוע שבעזרת אותו ג'ט החיצים אנרגו-אנפורמציוניים של הזעם חוזרים לאנשים שגם ככה סבלו מהתקפת האויב.

אבל איך אפשר לא לחוש זעם כאשר לא סתם שכן מלמעלה זרק סיגריה למרפסת, אלא מחבלים הורגים, לוקחים בשבי, אונסים, שורפים נשים וילדים חפים מפשע? איך אפשר להישאר רגוע ו"ענווה", אפילו בידיעה שהזעם שלך "יתהפך" ויחזור אליך?

מצד שני, היכן משתלב "הזעם האציל" של חיילים הנלחמים בחזית למען מולדתם, למען קרוביהם, למען משפחותיהם? אחרי הכל, הם כמעט אף פעם לא מותקפים על ידי מחלות אלה ? חיילים רבים עברו אצלי, כאלה שנאלצו לעבור טיפול בפצעים פיזיים, שנגרמו בקרב והרגשתם בחיים האזרחיים, כמו גם טראומה פסיכולוגית שנותרה לאחר מות חבריהם. אבל אף פעם לאף אחד מהם לא מצאתי את ההשלכות של כעס כלפי אלה שאיתם הם נאלצו להילחם. זו עובדה שלא ניתן לערער עליה.

מה ההבדל בין "זעם מטבח" ל"זעם אצילי" של מגיני המולדת?

מה ההבדל בין האם אנו חשים כעס כאשר אנו נמצאים בקרב האוכלוסייה האזרחית, במהלך מפגש בבית קפה עם חבר ומדברים לשון הרע על מישהו השלישי שלא נמצא איתנו, לבין זעמו של מגן המולדת אשר יוצא לקרב אמיתי בשביל להגן על החיים של יקיריו ועל מולדתו?

התשובה לשאלה זו הגיעה אלי ב-2019. ביהדות זה נקרא "מסירות נפש". למי? לבורא. או, במילים אחרות, "הקרבה עצמית" בשם משהו גדול מעצמך, מהקיום שלך, מהרווחה שלך. חיילים שנשבעים אמונים לארץ מולדתם מקריבים את עצמם בשם ארצם, בשם האמונה, בשם כל הנשארים מאחוריהם. ומה קורה ברמת האנרגיה? הזעם והכעס על האויב העומד בצד הרוע, נגד רוצחים ובובות השטן הזומבים, הופכים למעין דלק לקרב וכמובן לא "קיפאון" בגוף, כי הוא לא הופך ל "טינה" וזעם לא פעיל והנפת אגרופים ומילים גסות במטבח, בבית קפה או בתור של סופר מרקט. אבל זה לא רק זה. אחרי הכל, אם היינו מדברים רק על אנרגיה פיזית,  אז היא הייתה ממצה את עצמה מהר מאוד, וגם מגן המולדת היה הופך באותו אופן לקורבן של "מגן השטן", שהיה משקף את זעמו של הלוחם והופך אותו למחלה קטלנית. אז למה זה לא קורה?

כי "מסירות הנפש" או "העברת הנשמה" מרמזים על העברת הנשמה אל ה' עצמו. וזאת אומרת שמאותו רגע נשמתו של הלוחם נמצאת תחת הגנתו ותחת האנרגיה אינסופית של הבורא.

אז מה עלינו, אזרחים רגילים שאינם צבאיים, לעשות? האם כולם, זקנים וילדים כאחד, צריכים להרים מקלע כדי ליפול תחת הגנה אלוהית וכך להעניק לגיטימציה ​​לזעם נגד האויב? ברור שלא. זו הסיבה שכוחם של התפילות הקיימות, המאפשר לנו, בני תמותה, להשוות את עצמנו עם אלה שהקדישו את ידיהם לאלוהים, בהגנה על עמם.

יתרה מכך, לא רק ולא כל כך יש "לשנן בעל פה" את התפילה עצמה, אלא יש צורך להבין מה המצב מאחורי תפילות.

וזה ידרוש  לא רק "מנגנוני אמונה", אלא היגיון על אנושי. שכן בעידן הנוכחי אין די לעקוב אחר הנחות דתיות אלא חובה להתעמק במשמעותן.

ראשית, נאמר שוב שהאנרגיה בקיום תלת מימדי היא סופית. יחד עם זאת, מחוצה לה, היא אינסופית ואינה מוגבלת בכלום. אבל איך מקבלים גישה ל"משאב" הזה? תבקש ותקבל? די להיזכר כמה אימונים יש באינטרנט, קריאה לעשות מדיטציה על השפע האלוהי האינסופי, לשבת בתנוחת הלוטוס ולחכות שהכסף ייפול מהשמיים רק בזכות הישיבה בדיוק בעמדה הזו. האם זה עוזר? האמת, אני עדיין לא מכירה עף אחד שזה עזר לו. עד שלא תזיז פיזית את הידיים, הרגליים והכי חשוב – את הראש לכיוון נתון, שום דבר לא יעבוד. בנוסף (אבל לא במקום) מומלץ  לבצע ניקוי אנרגו-אינפורמציוני. אבל גם אחרי שזרם הכספי הראשוני הגיע, לא אומר בהכרח שה"גשם" כזה מלמעלה ימשיך. כי ראשית, יש להמשיך ב"תנועות הגוף". שנית, יש צורך להסיק את המסקנות הנדרשות (למשל, הכיוון הזה לא נכון, אבל ההוא כן, אז שם נמשיך להשתדל). שנית, מילים ומחשבות של הכרת תודה למי שהוענק לו הסיוע (פיזי, אנרגטי, אינפורמציונית). ושלישית, כמובן, הכרת תודה לסמכות העליונה  ביותר! וכאן מתחיל החלק הקשה ביותר.

מערכת היחסים עם הבורא העולם אינה " אני נותן לך – אתה נותן לי"

נראה שהכל ברור עם אנשים – הם הודו לנו על עזרה ספציפית. גם אם אדם ניסה, אבל לא הצליח, לפחות בגלל המאמץ. מה עם הבורא? תשכחו מיד מהיחס מסוג " אני נותן לך – אתה נותן לי"

כי ברגע שאנו אסירי תודה על ה"פלוס" וכועסים על ה"מינוס", אנו נופלים אוטומטית לחוקי שימור תלת מימדי של אנרגיה. ו… אנחנו לא הולכים לשום מקום גבוה יותר.

לדוגמה אפשר להביא ילד בן שלוש ש"אוהב" או "לא אוהב" את אמא שלו, תלוי אם היא נתנה לו ממתקים, קנתה לו צעצוע או לקחה אותו לחיסון שכאב .

טוב. ככה זה בילדות. אבל עד כמה רחוק ניתן להגיע  באמונה ובאהבה כזו לבורא העולם אם אנחנו תקועים ביחס מסוג זה –  "אני נותן לך – אתה נותן לי"?

לעתים קרובות אני רואה את הגישה הזו מצד המטופלים והסטודנטים.

קורה שאדם מגיע אלי כבר עם מוכנות לאינטראקציה, מחקר וקבלה. אולי הוא עדיין לא ממש מבין או מאמין, אבל הוא מוכן להתפתח ולקבל עזרה. ואז קורה שאדם בא בשביל דבר אחד ומקבל אחר. ולא פחות, אלא אפילו יותר – מטיפול, מלימוד. לדוגמה, סטודנטית אחת הגיעה אליי לפני יותר מ-10 שנים כי היא חיפשה שיטה לטפל בבתה החולה בסוכרת. אינפותרפייה לא עזרה עם המחלה. אך האישה עברה אצלי את כל הקורסים, רכשה התמחות נוספת. עכשיו היא אינפותרפיסטית, מטפלת בחולים, היא הצילה לא פעם את ילדיה ממשברים, ואת הוריה, ובנוסף הצילה חיים רבים של מטופליה. נוצר מצב שהסיבה שבגללה היא הגיעה אלי במקור שימשה ככוכב מנחה בשבילה בחיים.

אבל קורה גם אחרת. אדם מצפה ממני למשהו ספציפי. למשל, שהטכניקה תעזור לו להיפטר מכאבים בברכיים השחוקות. וזה לא משנה לו שהכאב בברך אחת נעלם. אבל הכאב נשאר בברך השנייה! ומי שם לב שקוצר הנשימה ירד, והלחץ דם ירד לו, והכאבים מאחורי עצם החזה נעלמו, ובדיקות דם השתפרו אחרי הטיפולים באינפותרפייה. העיקר שהברך השנייה לא התאוששה! זה אומר בשבילו שהטכניקה הזו לא שווה כלום!

טוב, יכול להיות שאני מגזימה. עם זאת, סגנון "האהבה תמורת לחמניות" נראה כאן בבירור.

אבל אני לא מגזימה סתם אלא בשביל להרחיב לכם שדה ריאה!

אהבה היא מערכת יחסים.

אבל מה זה יחס? יש למילה "יחס" גם משמעויות אחרות. לדוגמה, שווי, שיעור, השתייכות, קרבה. וזה אומר – משהו שיש לו משקל וערך.

וזה לא כאשר "אתה נותן לי – אני נותן לך", ובדיוק אותה כמות של "לחמניות", אלא לפעמים אחד יכול לעשות, אולי, יותר ממה שצריך, נושא את השני בזרועותיו חלק מהדרך, או אפילו כשהקשר מגיע למבוי סתום, הוא מקריב את המשני למען העיקר, סולח, משחרר וממשיך לאהוב בלי להתחשבן ב"לחמניות". מערכות יחסים כאלה (לא משנה בין ידידים, או במשפחה או בתחום המקצועי) הן צבע ומשמעות של חיינו. ובכלל לא "אתה נותן לי – אני נותן לך". כמובן בסופו של דבר כל אחד במערכת היחסים אמיתיים מגדיש את עצמו, נותן יותר ממה שהוא "חייב", זה לא יכול להיות תמיד רק חד צדדי. אבל דווקא במערכות יחסים כאלה נולדת מה שנקרא, תהודה. ואז אנחנו עוברים מעבר למערכת "שימור האנרגיה" ונכנסים למערכת ה"שפע", שכן במהלך תהודה נמשכת אנרגיית המעגל החופשי. זה תופעה מאולם הפיזיקה וגם מעולם הרוחני.

ומה אתכם? איך אתם מסתדרים באופן אישי עם אנשים? שימוש בהם והתחשבנות מי הביא יותר "לחמניות" או מערכות יחסים מסוג תהודה?

ומה לגבי האמונה? אמונה שלכם בבורא העולם? זה יותר מזכיר את "אני נותן לך (אמונה, תפילות, צדקה) "ואתה נותן לי" (הגנה, בריאות, פרנסה") או מערכת היחסים?

כפי ששואל יוסף חרסונסקי בנושא זה: "מהו ה' עבורי – רגשות ומערכות יחסים או מערכת של חוטים, שעל ידי משיכתם אני משיג את מטרתי, מקבל בונוסים ודברים טובים?"

דרך אגב, זה גם הבדל בין אמונה לעבודה זרה.

למה כישוף הוא חטא? כי זה לא משנה לאדם שמבצע את הפעולה מי או מה עומד מאחורי זה. הוא רוצה להשיג "לחמנייה" ספציפית בכל מחיר. אפילו במחיר של קורבן אדם.  אם זה עבד, תודה לשרביט הקסמים הזה שבזכותו קיבל את ה"לחמנייה". אם זה לא הצליח –  אוףףף, שרביט רע. בעבודה זרה לא מסתכלים מעבר לשרביטים ו"לחמניות". אם אדם מרחיב את הפעולות, המחשבות והמצבים שלו לאמונה אמיתית, אז הוא רואה שבורא העולם הוא שהוביל אותו על הדרך הזו והוא יודע בדיוק למה הוא עשה את זה, שם את השרביט בידיו בשביל שילמד לנופף בשרביט בצורה מוכשרת. בדרך הזאת אנו לומדים גם סבלנות וגם אמונה בעצמנו, לומדים  לא להתעצבן אם לא יצא משהו מפעם הראשונה, בפעם הבאה הכל יסתדר, לומדים הכרת תודה על מה שיש לנו, ולא על מה שעדיין לא קיבלנו. כך או כך, הילדים המאושרים ביותר הם אלה שאוהבים את הוריהם ומאמינים שכל מה שהם עושים הוא לטובה. ובמקביל, הם לומדים לאפות לחמניות בעצמם, ולא כל הזמן מתחננים עבורן. שוב הגזמתי. ייתכן שההורים טועים. וילדים מבינים את זה עם הזמן, מורדים, נפרדים, הולכים "בדרכם", אבל אחרי זה הם עדיין מקבלים אותם ככאלה, מודים להם ואוהבים אותם כמו שהם.

אלוהים לא יכול לטעות. המודעות הזו היא אמונה. מה שקורה בחיינו אינו תוצאה של תאונה מצערת, סלידתו של אלוהים, חוסר הצדק והאשמה של כל מי שעומד מולך. ומערכת רב-ממדית גאונית לחלוטין של אהבה והתפתחות, שאליה אנחנו "גדלים" בהדרגה. כתוצאה מגלגול אחד או רבים. והמערכת הזו כוללת את המטרה להפוך אותנו בסופו של דבר שווים לאלוהים, אבל האמצעים לא תמיד ברורים לנו. למה? כי עכשיו זו התקופה של "הסתר פנים". וכי אנחנו עדיין חושבים בקטגוריות תלת ממדיות. וכי אנחנו אוהבים "לחמניות" ומודדים את כל מה שקורה לנו ב"לחמניות". ובכל זאת איננו רואים את החוכמה והאהבה הגדולה של אותם נתיבים שה' קבע לפנינו.

אז, אם אנחנו מדברים על איך החיים שלנו מתפתחים באופן כללי, זה הסיפור של מערכות יחסים- עם אנשים, הטבע, עצמינו אנו ועם האלוהים. יתרה מכך, זה האחרון שקובע את כל השאר.

זה אומר ששימוש באמונה כשרביט הקסם –  "אדוני שלח לי לחמנייה, שכנים טובים  וריפוי ברכיים " מסתיים לפעמים במקום שבו משום מה יש לאפות את הלחמנייה באופן עצמאי, ריפוי הברך אינו כלול בתוכניות נשמתנו, והשכנים "לא טובים" צריכים ללמד אותנו שיעור מסוים בחיים. כן, כמובן מבחינתנו חייבת להיות השתדלות וכל המאמצים הנדרשים. כולל שימוש בטכנולוגיות שלנו. אבל ממש לא מומלץ להפוך את התפילה לכישוף (אלוהים, שלח לי לחמנייה!) ובכך לא נכנסים למערכת פיתוי שטנית, אלא מפקידים את נשמתנו בידי ה' ומאמינים במה שהוא יודע הכי טוב – מתי יש כאב, ומתי הכאב נועד לחלוף, ואנחנו לא שמים את אהבתנו אליו ואמונה באהבתו בהתאם לתוצאה. קשה? כן. קשה מאוד. אבל רק זו היא האמונה האמיתית ו"מסירות נפש", מערכת היחסים בין אדם לבורא, שבה נישאים זה את זה בזרועותיהם ומתפארים ללא קשר לתלות ישירה בלחמניות. כל השאר זה "עבודה זרה" או עבודת אלילים.

מערכת יחסים עם בורא העולם והמודעות לתהליכים אלה ,הם שמובילים בסופו של דבר להתפתחות, לריפוי, להגדלת פרנסה, למפגש עם המומחים "הנכונים", חברים אמיתיים ושכנים "טובים". כי במקרה הזה כשאנחנו מצידינו מקדישים את כל האהבה ואמונה שלנו אליו ונותנים קרדיט מלא , אנחנו מקבלים גישה לאנרגיה שמקורה לא רק במימד הזה, אז איזה סוג של "ג'ט" יכול להיות מכוון אלינו אם אנחנו תחת הגנתו של בורא עצמו?

נכון, אם אתה כבר בשדה הקרב, אז תהיה אדיב מספיק כדי להילחם כמו שצריך, "לאפות לחמניות" באיכות הטובה ביותר בעצמך, ולהיות מוכן למות בקרב – למשהו הרבה יותר גדול מהקיום התלת מימדי שלך. ואם אתה "אזרח רגיל", אז במקום זעם אצילי ו"בלה-בלה-בלה" בנושא "לאן מסתכלת הממשלה", פנה לממשלה הגבוהה ביותר  -לבורא העולם, והפקד בה את נשמתך וחרבך.

ובכן, כמובן, אף אחד לא מבטל את האחריות האישית שלנו – לא בהפעלת תוכנות הגנה קוונטיות, לעבודה במסגרת פרויקט הביטחון החברתי, לסיוע אפשרי אחר למטרה האצילית המשותפת ולכל סיוע אפשרי למי שנשמתך כואבת להם. – לא משנה למה העזרה הזו באה לידי ביטוי בעצמה.

ניקוי המזבח מול מערכת ההקרבה

עכשיו ליהודים חג – חנוכה. והחג הזה ,הוא מבהיר לנו בצורה הטובה ביותר את המשמעות של "מסירות הנפש" אל ה'.

המילה "חנוכה" פירושה קידוש, חידוש, טהרה (של מזבח בבית המקדש). החג הוקם במאה ה-2 לפני הספירה. לזכר טיהור בית המקדש בירושלים, חנוכת המזבח וחידוש שירותי המקדש על ידי המכבים, לאחר התבוסה וגירוש החיילים היווניים וסוריים מהר הבית.

היוונים היו לא סתם פולשים. הם השתילו את התרבות והאמונה הפגאנית החומרנית שלהם במחצית מהעם היהודי. פולחן האלים הפגאניים היה נפוץ בכל הארץ. וה"מרדף אחר לחמניות" זה הוא שאפשר ליוונים לנצח ולכבוש את בית המקדש.

מתתיהו חשמונאי, שהוביל את המרד, על פי האגדה, אמר את המשפט: "מי לה' – אליי!" (מי להשם –  אלי) ואלה שנשארו נאמנים לערכי האמונה באל אחד הלכו אחריו אל ההרים כדי להילחם במלחמת גרילה ארוכה. לאחר מותו של מתתיהו הובילו את המורדים בנו, יהודה המכבי, ששחרר את ירושלים וטיהר את בית המקדש מטומאה.

לפי האגדה, כאשר יהודה המכבי וחייליו טיהרו את בית המקדש, הם לא מצאו שמן טהור מבחינה פולחנית שיתאים להדלקת המנורה בכדי לקדש את בית המקדש. לבסוף נמצא פח אחד קטן של שמן טהור, אבל הוא היה כל כך קטן שהוא יכל להחזיק מעמד רק ליום אחד של שריפת החנוכייה. אולם המכבים החליטו בכל זאת להדליק את החנוכייה, ואז קרה הנס: היה מספיק שמן לשמונה ימים בדיוק! לאחר ששמן זה נשפך בפעם הראשונה אל מנורות החנוכייה, התברר שהכד נשאר מלא כפי שהיה קודם! אותו דבר חזר על עצמו עוד שבעה ימים: כשהמנורות של החנוכייה התמלאו, הקנקן נשאר מלא! לזכר הנס הזה חוגגים מאז  את שמונת ימי החנוכה.

לאורך שמונת ימי החג נהוג להדליק נרות לזכר הנס שאירע בחג החנוכה.

עכשיו מגיע החלק המעניין ביותר. למה בדיוק שמונה? כל המקורות מזכירים כי נדרשו שמונה ימים להכנת שמן חדש. אבל תסלחו לי, לוקח כמה שעות, לא ימים, לאסוף את הזיתים ולסחוט מהם את השמן במכתש! יתרה מכך, השמן מהכד שנמצא יכול היה להישרף ולהספיק לכמה שעות.

זה אומר שהעניין הוא לא כמה זמן לוקח לסחוט את השמן, אלא כמה זמן נדרש … ניקוי הטומאה של האנשים שיסחטו את השמן הזה! וזהו מינימום שבעה ימים שנדרשים לטהר את טומאת הגופות, כי הרי המכבים חזרו משדה הקרב.

אבל זה לא עוד לא הכל. המספר "שבע" הוא מספר ימי בריאת העולם. כל יום של בריאה התאפיין בהתגלות של איכות כלשהי של הבורא בעולם התלת מימדי ולאחר מכן, דרך הספירות (ערוצי מידע-אנרגיה) באדם. (שבעת הנרות של מנורת החנוכייה מהווים תכונה אחת של הענקת "זעיר אנפין" (חסד-רחמים, גבורה-חוסר פחד, תפארת-יופי, הרמוניה, נצח-נצחון, זמן, התמדה, הוד-כבוד, יסוד – יסוד החיים, אחדות הגברי והנשי, מלכות – התממשות מלכות הבורא עלי אדמות) הוא אב טיפוס של הבורא. אב טיפוס זה נקרא ביחד אדם, בדומה לבורא.) כל זרם אור כזה היה מוקף ב" אנטי-אור" של הקליפות והאנטי-ספירות, ששואפים "ליירט" את האור הזה, לחסום, לעוות, ליישר את עצם קיומו של הבורא בעולם הזה ולהסתיר אותו מאנשים. העולם כולו נשמר למעשה במתח בין אור לחושך, בין ספירות לאנטיספירות.

והכוחות האלה מתגלים לעתים קרובות כמעט שווים, שכן הרוע רחוק מלהיות נורא ומגעיל כפי שהוא מתואר באגדות. אחרת, אף אחד לא היה עוקב אחריו. לא, זה לעתים קרובות מאוד מפתה, מצועף, לבוש ב"בגדים" יפים ולא כל כך קל לזהות. יתרה מכך, זה לא תמיד מגיע מבחוץ, כאשר האויב ברור ומובן, ואפשר לראות אותו באופן אישי. לעתים קרובות זה מגיע מבפנים – בצורה של התכונות השפלות ביותר של האדם עצמו, מה שהופך אותו לצעצוע של יצרים, צמא לרווח, אנוכיות, חוסר אמונה, אכזריות, חולשה ופחדים. אותו דבר קורה עם החברה, עם העם שהוא בלתי מנוצח כל עוד הוא מאוחד ושואף להתפתחות – לא רק פיזית וטכנולוגית, אלא גם אינפורמטיבית, אנרגטית ורוחנית. וברגע שמתרחש פיצול מבפנים, אובדן קווים מנחים, הרצון רק לתועלת פיזית, חומרית וטכנולוגית, הוא נפתח בפני האויב החיצוני ומתגלה כמוכנע, מרוסק ונהרס . זה כמעט מה שקרה כשהיוונים תחת שלטונו של אנטיוכוס לא רק השתלטו על ירושלים, אלא ניסו לעשות הכל כדי לשלול מהיהודים את האמונה באל אחד, על ידי כפיית התרבות שלהם, ממוקדת בגוף ובחומר. או במילים אחרות ובמושגים שדיברנו עליהם – תרבות שממוקדת על השגת "לחמניות".

כך האמונה חוללה, ואיתה חולל בית המקדש, לב האמונה היהודית. והם כמעט הצליחו, עד שהמכבים מרדו ושחררו את בית המקדש מהאלילים.

אבל זה לא הספיק. היה צורך לשחרר את לב העם מלהיות תקוע בקיום חומרי נוח בפיתוי של "לחמניות במקום אמונה". וזה דרש לא רק הדלקה של חנוכייה בת 7 קנים, אלא משהו נוסף. מכיוון ש-7 מידות או ספירות מול 7 איכויות-אנטיספירות לא תמיד מתבררות כמנצחות בעולמנו. היה דרוש נס. מה זה נס? זהו ביטוי ישיר והתגלות של הבורא בעולם הזה.

עובדי האלילים, שחלמו לכבוש את היהודים, שבנפשם בער האור האלוהי, רצו למחוק את ההבדל בינם לבין היהודים ועשו הכל כדי לכבות את האור הזה. וכדי לגבור על האנטיספירות, היה על היהודים "למשוך" לעולמנו אור אלוקי גבוה כל כך, שלא ניתן להשיגו רק על ידי הפגנת התכונות האלוהיות הגלומות באדם. התערבות ישירה של היוצר הייתה הכרחית. ולשם כך היה צורך להדגים מסירות נפש – לאחר שעשה כל מה שאפשר ברמה הגשמית והרוחנית, להניח נשק לחלוטין – חלילה מול אויבים, אבל … מול הבורא. תן לו את כל אמונתך ונשמתך, הנח את חרבך ובטח בו שילחם עבורך. ואז קרה נס, שבלעדיו אי אפשר היה לנצח. הבורא התגלה בעולם הזה. וכך הופיע הנר השמיני – האחרון שמדליק על השמש ("כסא מלכות", עומד מעל הפמוטים האחרים, ומחזיק את הנר התשיעי, שממנו דולקים כל שאר הנרות). ואם שמש מגלם את האור הנסתר של הבורא עצמו, אז הנר השמיני הוא אור הבורא בנפשנו, המתבטא באופן אישי בעולמנו בתגובה (והשתקפות) למסירות נפש. לאחר הדלקת נר שמיני בחנוכה הופך מספר הנרות הדולקים בכל ימי החנוכה ל-36 בדיוק! וזהו מספר הצדיקים הנסתרים בכל דור, שבזכותם עומד עולמנו ואינו נכחד, למרות כל אסונות וצרות.

אור העתיד – גילוי הפנים

זהו האור עצמו שיופיע בעולמנו בעתיד, כאשר העולם יתנקה לחלוטין מחושך ויהיה מסוגל לקבל את האור הפתוח של הבורא העולם. אז חנוכה הוא ה"קוואנטום של הנצח" השנתי, ולמעשה, "התקדמות" או "מקדמה" של האור הישיר של הבורא, מאותו זמן עתידי שבו הוא לא יצטרך כבר להסתיר את פניו.

ועם כל תקופה ותקופה, אחרי כל חנוכה הזמן הזה מתקרב. אפילו הסביבון, שילדים סובבים בחנוכה, מסמן את זה – האותיות הראשונות של המילים "נס גדול היה שם"  שהיו חקוקים עליו בעבר, הפכו עם הזמן ל"נס גדול היה פה". כך עם כל מסירות הנפש מתקרב הנס לא רק בזמן, אלא גם במרחב.

ואגב, בחנוכה יש מנהג נוסף – לתת לילדים Hanukken Gelt "חנוכן גלט" או "דמי חנוכה" או "כסף חנוכה". פעם סבתא שלי נתנה לי כמה מטבעות לחג החנוכה כדי לשים בקופה שלי. והיא אמרה: "זה כסף מבורך". אני, קטנה, לא ממש הבנתי את המשמעות של המילים האלה, אבל שמתי אותן בקופה שלי ו… משום מה לא רציתי לבזבז אותן. ומאז, קופת האיסוף שלי הפכה לקופת צדקה וצברה הרבה מטבעות, שבהמשך השתמשתי בהם כדי לקנות מתנות ולשמח את יקיריי.

המקור האמיתי של ההכנסה שלנו

מה הפירוש של "Hanukken Gelt"? עובדה היא שמקור ההכנסה החשוב ביותר שלנו הוא לא העבודה במישור העולם הפיזי, אלא הבורא, שמוביל אותנו לשיתוף הפעולה הזה ועושה ניסים, הן החומריים והן הרוחניים (בעיקר). לפיכך תרומה בחגים יהודיים אינה "מדללת" את הארנק, אלא בניגוד לכל חוקי הטבע "מעשיה אותו". ברווחה חומרית בשנה או לפעמים אפילו בדברים גדולים יותר – בחילוצים מופלאים מתאונות או מאסונות אחרות, ויש הרבה עדויות לכך.

הגנה מפני ג'ט:

אז, אם אתם מבינים את המצב של "מסירות הנפש", כדי להגן על עצמכם מכל מיני "ג'טים" שהופכים כעס צודק נגד אויבים אמיתיים (ולא נגד שכנים או ילדים המעצבנים), כאשר גל של כעס ושנאה מכסה את עיניכם  ועוטף אותכם בחשיכה, אמרו בשקט ובנפש:

אל-אור

אם אתם דואגים לילדכם, שעדיין לא בחר בדרכו בחיים, לא מתנהג בצורה הכי "צדיקה", לא דואג לחייו ולבריאותו, מגלה גבורה פזיזה, אי ציות, חוסר כבוד או אם הוא הולך להילחם באויבי המולדת או להגן על זכויותיו בחברה, תתקרבו אליו, חבקו אותו בכתפיו מאחור, הניחו את ידך על ראשו (אפשר גם לעשות את זה אפילו בזמן שהוא יושן), דמיינו שהוא מוסר את נשמתו לבורא עצמו ואומרו בשקט ובנפש "אל -אור". ושרק תכונות אלוהיות יובילו אותו בחיים – אמנם קוצניים ולא פשוטים, אבל בחיים משלו, ולא מוכתבים על ידי כוחות השטן. אם אחרי זה הוא לא מפסיק למרוד או לא הופך לאדם "טוב" וראוי בעיניכם, אז… זה תורכם "לרכוש את רוחך הצנועה" ולקבל את הילד כפי שהוא. ותבינו שאנחנו כהורים לא תמיד צודקים. תהיו מוכנים לקבל כל תשובה מלמעלה. גם אם זה לא לגמרי מתאים לכם. זהו חלק בלתי נפרד ממערכת מסירות הנפש.

אם כסף "דולף" בין אצבעותיו של הילד, הוא לא רוצה להרוויח כסף או לא יודע איך, או שהוא מתמודד עם קשיים כלכליים והונאה מיצרנים חסרי מצפון, עם צעצועים, גאדג'טים וסחורות חומריות אחרות שהוא רוכש נגנבים או נשברים, או שהוא כל הזמן מאבד דברים שקניתם, ואז ברכו אותו ב"Hanukken Gelt" , בדמי חנוכה- קחו קצת כסף (לא משנה כמה), תגידו

אל-אור

החזיקו אותו בכף היד למשך כחמש דקות, תקרבו את היד עם השטר או עם המטבע  לליבכם (קרוב למקור האהבה) ותנו אותו לילדך – בשביל שכימרות ושדים יברחו מההשקעות והרכישות החומריות שלו. והילד יהיה זהיר יותר בדברים, והוא יפסיק למשוך על עצמו צרות חומריות.

ועוד דבר אחד. במשפחות מסוימות – דווקא שבהן בני משפחה אוהבים זה את זה, דואגים זה לזה, תומכים זה בזה, מונעים מעצמם הנאות שונות זה למען זה, למען הילדים – ישנה לפעמים אמונה שאם למשפחה יש יותר כסף ממה שצריך לחיים ולחינוך הילדים, אז ה"עודף" הזה אלול להביא לאסון – או שיקרה משהו גרוע למישהו במשפחה, או שתגיע בקרוב פשיטת רגל, והמשפחה תישאר אפילו ללא שכר מחיה. ברור מאיפה באה האמונה הזו. לרוב, מדובר בשריד של משפחות יהודיות שספגו גנטית את הפחד מפוגרומים ומלחמות, כשאף דור למרבית הצער לא עבר את ה"גביע" הזה. הדבר הגרוע ביותר הוא לא שהזיכרון הגנטי של אובדנים פיזיים וחומריים עובר מדור לדור, אלא שיש פה חור אנרגטי ענק.

העובדה שבמשפחה הזו, עם כל האמונה באל האחד ואהבה גדולה זה לזה הייתה אי הבנה של חוקי השפע של העולם של "אלוקות". אחרי הכל, כסף הוא שווה ערך לאנרגיה! וכמות האנרגיה הזו שמתקבלת לא בהכרח שווה לכמות האנרגיה שהושקעה בהתחלה. ומה נותן לנו הזדמנות כזו להשיג "עודף" שכזה? כמובן, קודם כל, התכונות האלוהיות המוטבעות בנו ומחברות אותנו עם אותו עולם שבו אין חוק שימור האנרגיה, אבל יש חוק השפע. עכשיו ברור מה הוא המקור לפחדים מכסף או פחד מאובדן הכסף (שזה אותו הדבר)? כי זה מניח ש-1+1=2. וכד השמן צריך להספיק ליום אחד. נְקוּדָה. ובלי ניסים.

אבל מסירות הנפש עוברות את גבולות המתמטיקה הפרימיטיבית וחוקי שימור האנרגיה. זה 1+1=3! לכן, תקפידו  למסור את נשמתכם ואת הנשמות של כל בני משפחתכם לבורא עצמו, ובשקט ובנפשי, בהסתכלות על הקודקוד של כל אחד מהם, אנו מברכים אותם ואומרים.

אל-אור

למען עברתם למישור של שפע במהלך חייהם, למען רווחה במשפחה , שימוש נכון בכסף, התפתחות, היפטרות מפחדי כסף ומאובדן כסף וכן בשם תרומה למעשים טובים, מעניינים וטובים וכמובן, בשם ההולדה, שלום ושגשוג.

אם אינכם בטוחים שהמצב הזה הורגש והובן, אז הפעילו את התוכנה הקוונטית אל אור, ותהיו בריאים, משגשגים ומאושרים!

להוריד את התוכנה:

אל-אור (בשביל הורדה תלחתו על השם)

להפעיל:

איך, מתי וכמה פעמים להפעיל את תוכנית "אל – אור"?

• איך? – פשוט הפעילו אותו, הגדירו את עוצמת הקול למינימום – ותמשיכו בעיסוק שלכם. אם יש לכם תגובות בגוף, שבו בשקט ו"תעשו מדיטציה" על התוכנה. אם לא, אנחנו פשוט חושבים על משהו טוב ועל מסירות נפשנו לבורא לשמירה בכל המקרים בהם שוררים בלבול וכאוס בנשמה.
• מתי? – בכל פעם ששנאה כלפי אויבים וכלפי כל ה"אשמים", ייאוש, חוסר אונים, כעס, כאב נפשי משתלטים עליכם. וגם כשאתם מפחדים לילדים, לחיילים, לשבוים, לעתיד המדינה. אנו מפעילים לא רק עבור עצמנו, אלא גם עבור כל מי שנשמתנו כואבת לו. כשכל מה שקורה הוא בלתי נסבל…
• כמה פעמים – רצוי להפעיל את התוכנה לפחות שמונה פעמים לפני תום חנוכה, אז יהיה לה ערך טיפולי.

אז חג חנוכה שמח לכם ושיהיה לנו מלא אור!

אולגה שניידרוב-דטין