קליק. מי גונב לנו את הזמן? 

אני מקדישה את הגילוי הזה לבני דורון, שבחר להיוולד דווקא ביום הזה — ב־7 בספטמבר, לפני 23 שנים.

בחודשים האחרונים אני שמה לב יותר ויותר לתופעה מוזרה אחת. ולפי התגובות שאני מקבלת, אני ממש לא היחידה שמבחינה בה. זו תחושה שמשהו ב זמן עצמו .. לא תקין
לפעמים הוא דוהר במהירות כזאת, שרק התחיל השבוע — וכבר הגיע סופו. ולפעמים, להפך, יש תחושה של תקיעות, של זמן סמיך וצמיגי.
עומס יתר. איזו עייפות כמעט קוסמית. בעיות בריאות קטנות וגדולות. וכל זה מלווה בתחושת חוסר מוצא, בתחושה שהגיל והזקנה פשוט נחתו עלינו בבת אחת. משמעויות קורסות. עולה תחושת בדידות חדה.
ויש עוד תופעה אופיינית: ההתנהגות של אנשים נעשית יותר ויותר בלתי הולמת. לפעמים נדמה כאילו היכולת לבנות קשרים בסיסיים של סיבה ותוצאה פשוט מתנתקת.
מטפלים רבים מציינים שגם שיטות התיקון הרגילות, משום מה, הפסיקו לעבוד כפי שעבדו בעבר. אצל מטופלים נחשפות בבת אחת כל נקודות התורפה; מחלות שכבר נרפאו מזמן חוזרות ומתפרצות; ויש יותר ויותר מקרים שפשוט אינם מגיבים לטיפול.
בהתחלה רציתי להבין: האם זו תחושה סובייקטיבית? בעיה מקומית של מדינה מסוימת? תגובה חברתית למה שמתרחש סביבנו? או שאולי מדובר בתהליך הרבה יותר גלובלי?
התחלתי, כהרגלי, באיסוף אנמנזה ובשיחות. מהר מאוד הבנתי ש"הסערה מכסה בערפל את השמיים" כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ.
ואז ראיתי בוויזואליזצייה משהו שאיפשר לי לחבר בין רבות מן התופעות האלה.
והכול התחיל… ממודל של זמן.
אני רוצה לחלוק איתכם את הגילוי שלי.
ומה אם הזמן אינו קו?
אנחנו רגילים לדמיין את הזמן באופן ליניארי. יש עבר, הווה ועתיד. אנחנו נעים מנקודה א׳ לנקודה ב׳, אחר כך לנקודה ג׳, וכך הלאה.
אבל אני ראיתי את הזמן אחרת.
כספארה שדומה לכדור הערץ!
על פני השטח של כדור הזמן נע הסובייקט — אדם, משפחה, מערכת, חברה, מדינה, האנושות כולה או כוכב לכת.

יש נקודת היווצרות של המערכת ויש נקודת סיום קיומה. ביניהן מתרחשת התנועה הכרונולוגית הרגילה:
א׳ ← ב׳ ← ג׳ ← ד׳…
זהו הזמן שאנחנו מודדים באמצעות שעונים ולוחות שנה.
עבר יום. עברה שנה. אדם היה בן עשרים — והפך לבן ארבעים. מדינה הייתה בת מאה שנה — והפכה לבת מאה וחמישים.
אבל כרונולוגיה עצמה עדיין איננה התפתחות.


דרך הספירה עובר ציר סיבתי, והוא תואם למכלול האטמני של נקודות האפשריות להתפתחות של גרעין הנשמה.
וכאן חשוב להבין את כיוון התהליך.
אין זה הרגע הנוכחי שפשוט מוקרן אל הציר הסיבתי. להפך: כל נקודה על פני השטח של ספירת הזמן נוצרת מתוך הקרנה היוצאת מן הציר הסיבתי כלפי חוץ.
בנקודה הזאת נפגשים מכלול הסיבות שכבר נוצרו בעבר וקווי העתיד האפשריים. האינטראקציה ביניהם היא שיוצרת את הרגע הנוכחי המסוים של המערכת.
כלומר, רגע ב׳ אינו קיים רק מפני שמאז רגע א׳ חלפו מספר מסוים של דקות, ימים או שנים. הוא תוצאה של קונפיגורציה סיבתית מסוימת.
ובו בזמן הוא מכיל בתוכו גם כיוונים פוטנציאליים להמשך התנועה — מניפה של האפשרויות.
כך הציר הסיבתי מחבר את העבר, ההווה והעתיד האפשרי של המערכת למבנה אחד שלם.
כישור ההתפתחות
אבל בין הציר הסיבתי לבין פני השטח של ספירת הזמן קיים מרכיב נוסף, עקרוני וחשוב מאוד.
נקרא לו סביבון ההתפתחות.
לאורכו נעה ספירלה.
והספירלה הזאת כבר אינה משקפת זמן כרונולוגי, אלא את ההתפתחות הפנימית של הסובייקט.
כלפי חוץ, האדם עבר מרגע ב׳ לרגע ג׳. אבל במקביל התרחש בתוכו שינוי.
הוא רכש ניסיון. ההבנה שלו השתנתה. מערכות הקשרים נבנו מחדש. הופיעו אפשרויות חדשות, ונפתחה גישה למשאבים פנימיים וחיצוניים מסוימים, שאולי קודם לכן הייתה חסומה בפניו.
שלב אחד אכן הוליד את השלב הבא.
ולכן לספירלת התפתחות תקינה יש צעד.
כל סיבוב הבא שלה כבר אינו נמצא באותו מקום שבו היה הסיבוב הקודם.
במילים פשוטות: הזמן עבר — והמערכת באמת השתנתה.
זוהי התפתחות תקינה.
וזוהי גם תנועה תקינה לאורך קו הזמן — או, במקרה שלנו, על פני ספירת הזמן או על פני כדור הזמן

שימו לב להיטל של כל צעד בספירלת ההתפתחות על קו (חץ) הזמן הכרונולוגי שעל פני הכדור, ולמתאם
ביניהם.
אבל זמן והתפתחות אינם אותו הדבר.
וכאן נמצא רגע המפתח של המודל כולו.
התנועה הכרונולוגית יכולה להימשך גם כאשר ההתפתחות נעצרה.
נדמיין שצעד הספירלה מתחיל להצטמצם.
האדם ממשיך לחיות. עובר יום שני, יום שלישי, חודש, שנה. אירועים מתרחשים.
הוא עושה דברים, נוסע למקומות, פותר בעיות, פוגש אנשים, מקבל מידע חדש.
אבל מבחינה פנימית הוא שוב מגיע כמעט לאותה נקודה.
הסיבוב הבא של הספירלה כמעט חופף לסיבוב הקודם.

צעד הספירלה שואף לאפס.
ובמצב הקיצוני, הספירלה הופכת… למעגל סגור.

ל־loop שחוזר על עצמו.

הזמן עובר — אבל אין התפתחות.
על פני ספירת הזמן הסובייקט אכן עבר מנקודה ב׳ לנקודה ג׳. אבל מנקודת המבט של ההתפתחות הפנימית, שתי הנקודות תואמות למעשה כמעט לאותו מצב — לנקודה S.
וכאן מופיעה גיאומטריה מעניינת.
ההיטלים של שני רגעי זמן עוקבים מתכנסים לאותה נקודה במבנה הסיבתי.
נוצר טריז.
וזה מה שאנחנו רואים במישור.
אבל אם נסובב מעט את התרשים במרחב התלת־ממדי, נבין שלא מדובר רק בטריז — אלא במשפך.
ולא סתם אנשים מתארים לעיתים את תחושת היעלמות הזמן כאילו הזמן "נשאב לתוך משפך".
אם כך, כאשר התקיעות מתקבעת, נוצר קונוס או משפך ש"מחורר" את ספירלת ההתפתחות.
התופעה הזאת כשלעצמה מוכרת לי כבר מזמן - ואני מניחה שלא רק לי, אלא גם למטפלים רבים שעובדים עם אנשים. אנחנו פוגשים אותה שוב ושוב בעבודה פרטנית עם המטופלים.
אדם יכול לשחזר במשך שנים את אותו התסריט בדיוק.
אנשים נפרדים מבני זוג ומאהובים, יוצאים ממערכת יחסים אחת ונכנסים לאחרת, מחליפים מקום עבודה ואפילו מדינת מגורים — אבל הסיטואציה נשארת אותה סיטואציה. אותם קונפליקטים, אותם חוסר הבנות, אותן חוויות של פגיעה וטראומה.
כאילו הכול נעשה "בהעתק- הדבק".
הזמן עבר.
אבל נקודת ההתפתחות כמעט שלא השתנתה.
במקום שבו נוצרת קיבעון כזה יכולה להיווצר מעין קפסולציה — אזור סגור שמחזיק את המערכת באותו מצב, למרות שהזמן החיצוני ממשיך לזרום.
זה מזכיר מאוד שעון חול, שדרך צווארו הצר הזמן כביכול "בורח".
אבל תקיעויות אישיות אינן הגילוי.
השאלה היא אחרת.
מה קורה כאשר הטריז מגיע… מבחוץ?
מה שהתחלתי לראות לפני כמה חודשים נראה אחרת.
יותר מדי אנשים מתארים בו זמנית מצב דומה.
זו אינה רק עייפות או תקופת משבר. לא רק החמרה של בעיות בריאות. לא רק אשליה פראית של בדידות ואובדן משמעות.
אלא תחושה מטורפת כאילו החדירו אל תוך הלב ואל תוך הראש מנגנון שזולל את הזמן עצמו!
נוצר רושם שברמה פלנטרית משהו משבש את עצם צעד ההתפתחות!

ואז עלתה בי ההשערה הבאה:
מה אם ההשפעה אינה מופעלת רק על נפשם של בני האדם, לא רק על המרחב האינפורמציונית, ואפילו לא רק על השדה האנרגטי של כדור הארץ?
מה אם היא מכוונת אל… ספירת הזמן שלו?
(המקבילה של הגוף הקרמתי)
במקרה כזה, טריז חיצוני מסוגל לא רק לתמוך בתקיעות שכבר קיימת.
הוא מסוגל ליצור אותה באופן מלאכותי.
מבחינה חזותית, אם ננסה לדמיין זאת — ואנשים בעלי ראייה על־חושית אף יכולים לצפות בכך - דרך הטריז עובר מעין "מוט", שמגיע אל הציר הסיבתי, מנקב אותו ומתקבע עליו.
וזה כבר רובד אחר לחלוטין של השפעה.
מפני שכאן נפגעת האוטונומיה הסיבתית של המערכת כולה של כדור הארץ

שעון החול
וכאן הופיע פרט נוסף שתפס במיוחד את תשומת לבי.
אם מתבוננים במבנה שנוצר, הוא ממש מזכיר שעון חול — אלא שהפעם כבר לא ברמה האישית, אלא ברמה הפלנטרית.
ואני מזכירה: שעון חול הוא לא רק דימוי של עצירה. הוא דימוי של זליגה. של משהו שהולך ואוזל.
ואז עולה שאלה נוספת:
מה אם במבנה כזה לא רק תהליך ההתפתחות נחסם, אלא שמנקודת הקיבוע מתחילה לזלוג אנרגיית הזמן של המערכת עצמה?
כלומר — זליגה של אנרגיית הזמן מתוך הציר הסיבתי.

זה מסביר היטב את התחושה הסובייקטיבית שכל כך הרבה אנשים מתארים היום.
אתה עסוק כל הזמן — ובכל זאת נדמה ששום דבר באמת לא קורה. אתה עושה המון, אבל התוצאה היא קטנה באופן לא פרופורציונלי למאמץ. מתרחשים אינספור אירועים — ואין תחושה של התקדמות.
מופיעה תשישות מוזרה. כאילו החיים דורשים יותר ויותר אנרגיה רק כדי להישאר פחות או יותר באותה נקודה.
התנועה הפיזית נמשכת, אבל הרמה המנטלית והרוחנית כבר אינן מצליחות להדביק את הקצב.
נוצר חוסר סנכרון בין רמות המערכת.
ואז נעשות מובנות יותר גם תחושת העומס, גם הידלדלות המשאבים וגם החשיפה ההמונית של נקודות תורפה ישנות.
למה אי אפשר פשוט לשלוף את הטריז
כשראיתי את המבנה הזה, הפתרון הטבעי הראשון היה פשוט להשמיד את הטריז הזר.
אבל זה לא פותר את הבעיה.
אם הציר הסיבתי כבר איבד את האוטונומיה שלו, לא מספיק להסיר את המבנה החיצוני.
צריך לשקם את עצם עקרון ההתפתחות העצמית של המערכת - הן ברמה הגלובלית והן ברמה האישית.
ומכאן נולדה תוכנה קליק — קו לאור י־ה מול הקו השטני.
מהות פעולת הנגד איננה לתקוף את הטריז (המשפח) הזר.
להילחם ישירות בשטניות עצמה זה מאבק שאפשר לא לצאת ממנו בשלום.
לכן אנחנו פונים ישירות אל המשאב המרכזי - אל המערכת האטמנית של נקודות הסיבה (למערכת אטמנית של הנשמות האלוקיות)
ביהדות זהו "ישורון".
בשלב הראשון מופעל מחדש הציר הסיבתי הישיר של המערכת עצמה — מן החוליה הראשונה שלו, המשתרעת אל העבר, ועד לחוליה האחרונה, המכוונת אל העתיד — אל משמעות המשמעויות.
המרכז הסיבתי הוא נקודת ההווה.
ומתוך המרכז הסיבתי עצמו נוצר, מול הקונוס הזר, טריז אור משלנו.
ואז מתקבל דבר יפהפה.
קליק — ושתי הגיאומטריות חודרות זו אל תוך זו.
נוצר מבנה המזכיר מרכבה.
אבל המשמעות כאן אינה נמצאת רק - ואפילו לא בעיקר - בסמל עצמו.
הגיאומטריה העצמית של המערכת חודרת אל תוך הגיאומטריה הזרה, משחררת את המרכז הסיבתי מן הקיבוע, שורפת באור האלוהי את הדוקרן השטני שננעץ בציר הסיבתי, ומחזירה לציר את האוטונומיה שלו.
ואז, מעבר לנקודת הקיבוע, ספירלת ההתפתחות מופיעה מחדש.

אם כך, המשמעות של קליק איננה להחזיר את הזמן הכרונולוגי.
המטרה היא להחזיר את כישור ההתפתחות - את הספירלה עצמה - ולחדש את הסנכרון שלה עם הציר הסיבתי.
כן, יש כאן דמיון לתהליכים שתיארתי במאמר־תוכנה "עמוד האור", אבל שם אנחנו נשענים על ציר האור של המרחב, ואילו כאן אנחנו מגינים על ציר הזמן.
על גוף הזמן של כדור הארץ.
ובהקשר של האדם - על הגוף הקרמתי, המחובר ישירות לגוף המנטלי.
ואולי דווקא כאן נמצא "נוגדן" המפתח:
לא להילחם בלי סוף בכל ביטוי ובכל תסמין בנפרד, אלא להחזיר למערכת את היכולת להמשיך את עצמה - את הסיבתיות שלה, את הזמן שלה.
ואת צעד ההתפתחות שלה.
אז תוכנת קליק עומדת לרשותכם!

מפעילים אותה ומשקמים את בריאותו של האיבר שמייצר את הזמן עצמו!
איך ומתי מפעילים?
מדי יום עד ה־8 בספטמבר ב 19.00 ובכל רגע כשיש צורך והרגשה של תקיעות בזמן ובהתפתחות - באופן אישי.

באהבה ובכבוד רב,
אולגה שניידרוב-דטין 

7.9.26